האם  אבו-מאזן  זקוק  לחזוק ?

 

שמעון מנדס

 





 

לאחרונה יש המרבים לתקוף את הממשלה על כך שהיא אינה מחזקת את ראש הרשות הפלסטינית, מחמוד עבאס = אבו-מאזן. הם מאשימים את הממשלה שבמשך שנים היא הזניחה את ראש הרשות, ואף יותר מזה, היא קצצה באפשרויות שלו לשלוט במרחבי הרשות הפלסטינית. למשמע/למקרא הערות אלה, ניתן היה לחשוב, שאבו-מאזן היה נמרץ ונחוש, כמו בן-גוריון בשעתו, לטפל בפלגים נושאי הנשק הבלתי חוקי. אבל חסרו לו האמצעים, ויכולת התמרון עקב פעולותיה של ישראל.


האמנם ?


הכל מתחיל ונגמר במנהיגות. חברה שיש לה מנהיג שמסוגל להוביל אותה, אינה זקוקה לחסדים של אחרים כדי לחזק את מנהיגיה באופן אישי. למרבה הצער הטרגדיה של החברה הפלסטינית היא בכך שהיא חברה נטולת מנהיגות. ולאחרונה היה אפילו פלסטיני אחד שפרסם מאמר ב"הארץ", שבו הוא אפילו מפקפק בכך שאפשר לקרוא לפלסטינים "עם"  -  בגלל העובדה שהיא אינה מסוגלת להתאחד סביב מנהיגות.


מאז שעלתה בעית ארץ-ישראל על שולחן הדיונים, הפלסטינים תמיד השליכו יהבם על המדינות הערביות השכנות, שאלה תבואנה לסייע להם מול היהודים. ומאז ועד היום, ההחלטות על עתידם של הפלסטינים מתקבלות בבירות השכנות: דמשק, קהיר, טהרן וכו´ – רק לא ברמאללה, שכם או חברון.


יתר על כן, הפלסטינים הרגו כל אדם שניסה להוביל אותם אל חוף מבטחים. בשנת 1977 הם רצחו את ראש לשכת החנוך של רמאללה, חמדי אל-קאדי. כל מטרתו של רל"ש החנוך מרמאללה להבטיח את עתידו של דור המחר. כל מה שהוא בקש מן הממשל הצבאי בנושא חנוך – הוא קבל. הוא נרצח בטענה של שתוף פעולה עם ישראל.


בשנת 1978 הממשל הצבאי פזר את הנהלת עיריית שכם ומינה וועדה צבאית בראשות קצין צה"ל לנהל את העירייה. הדבר נעשה לאחר שהתברר שראש העיר הקודם, בסאם אל-שכעה, העמיד את מוסדות העירייה לרשות ארגון "החזית העממית לשחרור פלסטין". לאחר כחצי שנה, קם ראש לשכת המסחר של שכם, זאהר אל-מצרי, והכריז כי זו בושה לתושבי העיר, שקצין ישראלי ינהל את עירם. לפיכך, קם והתנדב לשרת את שכם בתפקיד ראש העיר. המינוי ניתן לו. כעבור זמן קצר הוא נרצח.


היה לפלסטינים רק מנהיג אחד שארגוני החבלה לא יכלו להתקרב אליו. היה זה מחמד עלי אל-ג´עברי, ראש עיריית חברון. אמנם הוא היה רק ראש עיר, אבל כל האזור הדרומי של הגדה המערבית ידע שג´עברי הוא "מלך ההר". איש אינו יכול לעשות דבר בדרום מבלי הסכמתו. גם אחרי שהמועמד של אש"ף, פהד אל-קואסמה, נבחר לראשות העיר  במקום ג´עברי שסרב להתמודד מולו, ראש העיר החדש לא עשה דבר בעירו, ללא התייעצות עם אנשיו של ג´עברי. כאן המקום לציין, כי קרית ארבע הוקמה בהסכמתו, והוא אילו תרם לכך חלק מאדמותיו. האיש מת בשיבה טובה.


המימשל הצבאי ניסה להעמיד מנהיגים מבין הפלסטינים, כמו מוצטפא דודין ואגודת הכפרים. אבל הענין לא צלח. מנהיגות אי אפשר לייצר באופן מלאכותי. מנהיג הוא אדם שנולד עם תכונות של מנהיגות, ואי אפשר להקנות לו אמצעים שיעשו אותו כזה.


בשנת 1950, כאשר חיים וייצמן היה כבר נשיא המדינה, הוא קבל על כך שתפקידו הוא כל כך ייצוגי, עד כי "המקום היחיד שבו מותר לו לתחוב את אף – זה לממחטה שלו". אבל באותו ראיון עתונאי, הוא הוסיף שהוא מברך את ההשגחה העליונה שהביאה את בן-גוריון לתפקיד ראש הממשלה. כי הוא (וייצמן) לא היה מסוגל לתת פקודה לבחורים לצאת למלחמה, בידיעה שחלק מהם לא יחזור הביתה.


המסקנה היחידה מכל מה שנאמר עד כה היא, שאבו-מאזן אינו מנהיג שיכול ללכד את החברה הפלסטינית סביבו ולהוביל אותה  -  לא חשוב לאן. הוא אינו מסוגל להקרין כח וסמכות על אנשיו לעשות את העבודה הדרושה, במקרה של התלקחות חברתית. לא יעזרו לו כספים, ולא יעזרו שריוניות, וגם לא נשק. הוא בדיוק כמו הנשיא וייצמן הראשון שלנו,. הוא אינו מסוגל לתת הוראה לרובים שלו לפעול כדי להשליט חוק וסדר. זוהי תמציתה של הטרגדיה הפלסטינית.