מחלה, אבל היא איננה מנוקדת במשקל מחלות, כמו אדמת, חזרת ושעלת, אלא כמו כאן)
-------------------------------------ה זָ מ י ר--------------------------------------
לפני שנים, באחד מהביקורים הנדירים של שירה בבית הוריה נלוו אליה דודי, החבר שלה, ומיקי, החבר שלו. אמה היתה שבויה בקסמיו של דודי. היא שהעלתה אותו לסטטוס של ידיד המשפחה וייחלה לנישואיו עם בתה. אביה לא חיבב אותו, אלא שקולו של מר ארבייטמן לא נשמע בביתו.
"מי זה הבחור חמד הזה"? לקח האב את בתו "הצידה", לא כל כך חשש להביך את אורחיו ולשמור על דיסקרטיות, כמו שחשש פן אשתו תשמע.
"קוראים לו מיכאל ירמיהו".
אבא לא קיבל עדיין את התשובה לה ייחל. מה זה "מיכאל ירמיהו?" זה לא מספיק. היא לא קטפה אותו מאיזה עץ.
"הוא 'משלנו"?'
בטנה של שירה התכווצה. לא נעים. לא נעים. לא נעים. לא נעים. כל כך לא נעים. היא נעה באי נוחות במקומה. אבא היה איש טוב כל כך, הוא לא פגע בזבוב, גם לא במילה, אך לעומת חברותיה וחבריו של אחיה, שהתקבלו תמיד במאור פנים, נבחנו הזכרים והנקבות המועמדים לשידוך בנייר לקמוס.
"את יודעת שלי זה לא אכפת, אבל אמא שלך זה סיפור אחר". כמו תמיד תפס האב מחסה מאחורי גבה הרחב של אשתו. הוא חש במורת רוחה של הבת וידע שלאשתו לא אכפת לספוג את האש.
"הוא נראה לי קצת שחרחר, אבל מאוד מאוד נחמד. מה הוא עושה"?
"הוא משלנו והוא לומד רפואה בטכניון".
"היתה לי הרגשה". פניו של האב נתמלאו אור של נחת רוח חמימה "הוא נראה לי בחור רציני, לא כמו הדודי החשישניק שלך".
שירה לא הצליחה להתאפק. כאב הבטן הפך לצחוק מתגלגל.
מיקי שאף בחוזקה את התערובת המפוררת אל תוך סיגריה מרוקנת מטבק, שהפילטר שלה נוקב באמצעו. שירה נהגה תמיד לחזק את תחושת הריחוף, הדועכת במהירות רבה מדי באמצעות סיגריה רגילה. התחושה היתה מוכרת היטב, "הזרה" קראו לזה בעברית צחה, אבל הפעם זו היתה הזרה משותפת לכולם. נותקו גם מיתרי הפלדה של מיקי ואפילו מיתריו של דודי, שהיו עשויים גומי גמיש בעל יכולת הימתחות אינסופית כמעט.
לא חשוב עד כמה אתה גר בתוך עצמך, ה"ביחד" היה חזק מאוד והתגבר על כאב ההינתקות של מיתרי הנפש. ההינתקות התקבלה בברכה, אורחת רצוייה, ממש כפי ששירה הילדה קידמה בברכה את רגעי הלֹאמת - התקפי ההזרה שלטוב ובעיקר לרע דמו בעיניה לתחושת הסוטול. היא חשבה שוודאי אין עוד אדם בעולם, המתענה באותם סימפטומים, למעט, אולי, מאושפזים בכפייה.
@@@
אבא ואמא כבר אינם, דודי ומיקי פרחו ברוח ואינם. בשנים הללו בשעות הללו לא העזה שירה לחתוך עגבניה לסלט או לנהוג בעצמה, בשעות הללו ארבה הסכנה בכל פינה. בשעות הללו התכנסה אל עיר המקלט שלה בדירתה של רותי, חברתה מילדות שלא נבחנה מעולם בנייר לקמוס ומעולם לא פרחה ברוח.
היא היתה משוטטת במטבח, בחדר האמבטיה, תוחבת את אפה לארון המבולגן, שואפת אל תוכה את הריח העז של ממשות הנודף מן החפצים ואווירת הבית. לפעמים היתה משאירה לרותי פתק צהוב קטן.
הייתי כאן
ולא היית
תבטיחי לי
שאת באמת
קיימת
שירה
ארבייטמן
רותי היתה ממהרת להגיע. לעיתים חלף כבר שיאו של ההתקף, והיא מצאה את שירה מולכת בקיסרותה הזעירה שבמשרד "כהן את ארבייטמן", שפתיה וציפורניה משוחות באדומבריק. שירה היתה מחייכת אל רותי את החיוך שלה, שרותי כינתה "חיוך מס הכנסה" ומחווה תנועת ביטול בידה - זהו. נגמר. הכל כבר מאחוריה.
אבל לעיתים היתה מוצאת את שירה בשעות הקטנות של הלילה במשרד. יום שלם ניסתה נואשות להיאחז בציפורניה באשלייה של אותו קיום שסיפק לה המשרד - יבשושי כנייר ומרגיע כדוח"ות מע"מ. פרחיה, המזכירה, וטלי, מנהלת החשבונות, הלכו הביתה אחר הצהרים. נשאר רק כהן המחוק וגם הוא הלך הביתה בשעות הערב המאוחרות. אשליית המציאות, שממילא היתה חמקמקה ובוגדנית, קרסה. פניה של שירה היו ריקים. יחד עם תחושת הקיום נמחו גם תוויהם.
"זה נורא" אמרה רותי, ריח חוצות נכנס עמה פנימה "האזור הזה של הנמל. איחסה פיחסה. נטוש כאן, בבוקר עושים כאן סלאלום קונדומים משומשים. הרגע מישהו עצר את המגלשיים שלו בחריקת בלמים לידי". היא השתתקה והביטה בשירה. "כל פעם כשאני חוזרת הביתה, אני מחפשת את הפתקים הצהובים האלה שלך בלב רועד. את יודעת מה אני עושה אם אני מוצאת פתק"?
שירה בהתה בה בחוסר עניין.
"אני הולכת לאמבטיה. יש לי שם ראי באורך מלא. אני מסתכלת בדמות עצמי והפחד אוכל אותי. אחר כך אני מתפשטת לאט לאט והלב שלי ממשיך לפעום חזק עד שנדמה לי שאני רואה את הפעימות שלו בחזה, כמו הדופק בשורש כף היד. אני פוחדת שמתחת לבגדים אין לי כלום - אוויר, רוח רפאים שקופה, טהורה וצלולה".
פניה של שירה היו ריקים. היא לא אישרה ולא הכחישה.
רותי פרשה את כנפי השכמיה שלה כמו ציפור ענק סביב גופה של שירה.
"את מבקשת כל כך הרבה, שירה ארבייטמן, ונותנת כל כך מעט. את מבקשת ממני הוכחות לקיומי. אפילו את קיומו של האל קל יותר להוכיח".
"זה קשה" קולה של שירה נשפך בכבדות, כמו דבש "זה מוות בחיים. אין לי אדמה מוצקה מתחת לרגליים, אין לי עור".
"אולי קבוצת"?
"תמיכה"? זו היתה הפעם הראשונה, בה הווריד חיוך בלחייה של שירה "לבדידות הענקית הזו? יפרשו שטיח תומך תחת רגלי? שטיח מעופף שיחצוץ ביני לבין הלא כלום שמתחתי"?
"את חייבת לייצב את עצמך על השטיח המעופף בכוח. אל תהיי מפונקת". אמרה רותי "אני עוצמת עיניים בכוח הרצון ואינני פוקחת אותן, אלא רק לפעמים, כשלא נותרת לי ברירה ואת משאירה לי פתק צהוב על השולחן במטבח".
"מפונקת"? אמרה שירה "זו רק מילה. באביב, כשהכל פורח ואילו את דומעת בגלל אבקת הפרחים באוויר, האם את מפונקת? נסי לומר לעצמך שבאבקת הפרחים הריחנית אין כל סכנה. נסי להגיד לעיניים המפונקות שלך שאביב בחוץ ואל להן לדמוע. הגוף לא משתכנע. הוא ממשיך להתגונן, למרות שאין כל סכנה, רק אבקת פרחים תמימה. באלרגיה אין כל הגיון. זו תגובה משוללת קשר כלשהו למציאות".
"מציאות זה טוב". רותי חייכה. על גלי המילים חוזרת שירה לחיים.
"אי אפשר לבחור, רותי, או לרתום את כוח הרצון לעניין. יש כאן משהו לגמרי פיזי - קוצר נשימה במקרה שלך וכאב בלתי נתפס במקרה שלי. היכולת שלך לעצום את העיניים ולייצב את עצמך על שטיח מעופף היא מנגנון הישרדות חזק ביותר. ז&
