כל התחרויות צור קשר הפוך לדף הבית יוצרים ויצירות הנחיות שימוש הרשמה לפורום דף ראשי

תחרות 27




'ל וּ ל'
ה'לוּל' מיועד לתכנים שאינם יצירות, וייפתח פעם ביממה
בהודעה חדשה, על ידי אחד מחברי הפורום בהתאם לצורך.
לוּל זה ישמש את חברי הפורום כל אותה יממה.


"שווה ציטוט"
אם שורה מתוך יצירתך נבחרה ל'שווה ציטוט'
אנא שלח/י למייל שלי, שורה נבחרת מתוך יצירה של כותב אחר
לא יותר מ-10 מלים, ובצרוף לינק ליצירה

הנחיות לקעקוע היצירות - כאן

ל- YouTube - כאן


" תני לי ואלטף צלך מונח על מדרגת ביתך "
חגי
(בחרה - תיה)

בסימן כתיבה

תאריך 06/02/2007 00:51:13
מאת לתחרות 067
נושא מגרש המשחקים. למסלול ארוכים.

 

זקן. עיר.

הזקן נזרק מביתו כמו סמרטוט מלוכלך והחל ללכת בקדחתנות על המדרכה. שנים שלא יצא לרחוב והשמש סנוורה את עיניו והטילה כתמים אדמומיים על עורו הכחוש. אך הוא המשיך, עובר רחוב ועוד רחוב, פונה ימינה ברמזור ושמאלה לאחר כמה מטרים. הוא שאל את עצמו איזה יום היום ונכשל כישלון חרוץ במציאת משמעות אמיתית לשאלה הזו, כמו גם לתשובה. הוא רק ידע שעליו להמשיך ללכת למרות הכאב החד במפרקיו. " כנראה שסתיו עכשיו," סיכם לעצמו, "אם היה יותר חם בוודאי לא היה כואב כל כך."

הוא חלף על פני חנויות ומסעדות הומים אדם. הבניינים הגבוהים הסתירו לו את השמיים והלכלוך ניכר בכל פינה. "איזו טינופת," מלמל לעצמו, "איפה אני בכלל?"

בעוברו כך, על פני העוברים ושבים, ניסה לזהות פנים מוכרים או מקומות בהם נהג לבקר אך לא מצא אחד כזה. כל האנשים נראו לו זרים ומנוכרים כמו בסרטי פילם נואר אותם חיבב בצעירותו. "חבל שיצאתי מביתי," אמר לעצמו בזעף ואז נזכר שבעצם לא הייתה לו ברירה. 

 

אישה. עץ.

טוב, נראה לי שזה העץ. זה נראה כמו העץ. זה עץ בכלל? עושה רושם שכן למרות שאם יעמדו כאן עשרה אנשים לפחות אחד יגיד שזה לא עץ. ככה זה בימינו.

"אז מה זה?" אשאל אותו, "מה זה אם לא עץ?"

"לא יודע," יענה וימשוך בכתפיו, "משהו אחר. לא עץ."

"בטח שזה עץ. כולם אומרים שזה עץ."

"אז מה עם כולם אומרים?"

"אז כנראה שזה נכון."

"טיפשה!"

"טוב, אל תתעצבן, יכול להיות שזה לא עץ בסדר? אבל תיתן לי משהו אחר, תגדיר."

"אני לא יכול," יתחמק, "זו את שצריכה הגדרות."

מה שנכון, נכון. בכל מקרה, בהיעדר החלטה, סביר להניח שזה עץ ומכאן שזה העץ. מזל באמת, הצל שלו ענקי ואני נוטפת מרוב חום. אני רק מקווה שזה לא ייקח הרבה זמן העניין הזה, אי אפשר לדעת, צריך לחכות ולראות. בינתיים אולי אשב ואתפוס תנומה, זה רעיון טוב למרות שלא פרקטי. אבל נחמד להשתעשע בו. אעמוד ואמתין.

 

ילדה. שתיקה.

עכשיו אסור לי לדבר. אני חייבת לשתוק. אז הלכתי לגן השעשועים. מותר לי לשחק עם מי שאני רוצה. רק לא לדבר. אבל הגן ריק לגמרי. אולי עוד מעט יבוא ילד ואני אוכל לשחק אתו. הוא בטח ירצה לדעת איך קוראים לי ואני לא אוכל להגיד לו, מעניין אם הוא יסכים לשחק איתי בכל זאת. אני מקווה שכן. יש המון משחקים שאפשר לעשות בלי לדבר כמו קלאס או תופסת, אפילו מחבואים אם ממש מתאמצים. זה יכול להיות מצחיק. לצחוק מותר לי כי צחוק זה לא מילה של ממש, צחוק זה צחוק, הנה ככה: אהחהאחוחיאאאוחיוויוו. עוד פעם: היוויאיאויחייואואואוחחח. זה כיף לצחוק  אבל כואב בעיניים.

מישהו יבוא, זה בטוח. בינתיים אני יכולה להסתובב בקרוסלה החלודה או להתגלש במגלשה למרות שזה משעמם כשאין עם מי לפחד. אז אני אשב על הדשא ואשתוק. לא אכפת לי. מישהו יבוא עוד מעט.

 

זקן. אישה.

הוא המשיך ללכת וכבר חצה כמעט את כל העיר הקטנה. כעת מצא את עצמו על מדשאה של פארק רחב. מרחוק זיהה מייד את העץ אליו הוא אמור להגיע וכשהתקרב הבחין באישה עומדת מתחתיו.

"היא מחכה לי," חשב, "איזו עוד סיבה יש לה להיות פה?"

הוא חצה במהירות את המרחק ונעמד מולה מתנשף. האישה הביטה בו מספר שניות, נראה  שהופתעה לראותו.

"איך אתה יכול לעזור לי?" שאלה.

הזקן התמתח לרגע והביט באישה הצעירה. היא דומה לאשתי המנוחה, פילחה המחשבה את מוחו המדולדל מן השמש, בוודאי היו יכולות להיות חברות.

"יש לי הודעה בשבילך," אמר לבסוף.

"ממי?"

"לא יודע, זה חשוב?"

"לא כל כך." אמרה האישה וזעה באי נוחות, "אתה רוצה לשתות?"

"כן," אמר, "הלוואי שיכולתי."

"טוב, מה ההודעה?" שאלה האישה בקוצר רוח.

"אני אוהב אותך." שמע את עצמו אומר. היא פקחה את עיניה בתימהון, "זו ההודעה? אתה בטוח?"

"האמת שלא, אבל חשתי צורך להגיד את זה, לא יודע למה, תסלחי לי?"

"כן. למה שלא אסלח לך? רק תגיד כבר מה ההודעה."

הזקן אימץ את מצחו וגירד בראשו, "אה כן, נזכרתי, לכי לגן המשחקים."

"זהו?"

"כן, זהו, אני בטוח."

"תודה ולהתראות," האישה עזבה את המקום והחלה ללכת, מתרחקת מן העץ ומהזקן המתנשף. לפתע נזכרה כי זה אביה וכבר רצתה לחזור, אך וויתרה והמשיכה ללכת.

 

ילדה. חתול.

הוא יותר עזוב ממני. הפרווה שלו מלוכלכת והעיניים שלו אפורות וקטנות. רואים עליו שהוא מפחד. אפילו ממני. אנ י יודעת את זה בגלל איך שהוא מתקרב אליי- לאט, לאט, לא מסתכל ימינה ושמאלה, ואז אני עושה לו, בווו, והוא מתרחק בריצה, מטפס על עץ ומסתכל עליי משם. בוווו מותר לי לעשות, זה כמו לצחוק. החתול מתקרב עוד פעם, עכשיו אני מסתכלת לו בעיניים, זה כמו משחק, אני חושבת שהוא לא כל כך מפחד עכשיו אז אולי אני אנסה ללטף אותו, הנה ככה, אל תפחד חתול, אני אומרת בלב שלי, בוא תתקרב, עוד קצת, יופי, זה נעים לך נכון? זה כיף כשמלטפים ואין פה אף אחד חוץ ממני וממך, אסור לדבר אבל אפשר לשתוק וללטף, זה לא באמת ללטף, את זה אני יודעת, אבל זה נעים.

 

אישה. פרבר.

חצתה את הפארק הרחב והמשיכה אל מחוץ לעיר, משאירה מאחוריה את בנייני הבטון הכבד ונכנסת אל אזור הפרברים. הבתים  קטנים ומטופחים, בעלי חצר קטנה ושביל גישה אל הדלתות, דומים זה לזה בדיוק מושלם. פס ייצור במפעל ענק. האישה הלכה על המדרכות מלפני הבתים עוברת עץ אחר עץ, עמוד חשמל ועוד עמוד חשמל. בדרכה, ניסתה לנסח לעצמה את הכלל: אוקיי, אז אני חיכיתי מתחת לעץ ועליי ללכת אל מגרש המשחקים. לשם מה? אין לדעת, אך הדבר בוודאי ייוודע לי כשאגיע לשם, עד אז, אין טעם להרהר בכך. בכל זאת, מתי עליי להיות שם? והאם אני יכולה לחרוג מהדרך? כמובן שאני יכולה אך בשביל מה? אין לי לאן ללכת ואני לא מכירה או יודעת שום דבר מלבד מה שעליי לעשות עכשיו. בקשר לזמן, מן ההגיון הוא שעליי להגיע לשם לפני החשכה, אחרי הכל, מדובר במגרש משחקים וכשמחשיך הקיום שלו מאבד ממשמעותו וכבר אינו מגרש משחקים אלא משהו אחר, מה? אין לי מושג.

כך חשבה האישה וכבר זיהתה באופק את מגרש המשחקים, עומד על פינת רחוב קטן, שומם. נעצרה ועמדה במקומה. עצבות כבדה, אלימה, תקפה אותה. היא חשה כיצד היא מתפשטת לה בכל הגוף, גוף שלא היה שלה, שלא היה של אף אחד. נעצה את מבטה במדרכה הנקייה מדי. עליי ללכת הביתה אמרה לעצמה ולא הצליחה להיזכר מתי נהרס המקום הזה לו קראה בית.

 

זקן. מוות.

הוא סיים את תפקידו על הצד הטוב ביותר. המילה האחרונה שאמר הייתה: נמבוצו.

 

אישה ילדה.

קול קרא אליה, דק וצורמני, היא התקדמה אל המגרש, מזהה ילדה קטנה עם צמות ושמלה פרחונית. הילדה רדפה אחרי חתול חמקמק שרץ במעגלים, משתעשע עם הזעטוטה שרדפה אחריו, מנענעת את גופה הקטן. קול צחוקה  נשמע למרחוק. האישה התקרב עוד יותר והחתול שזיהה נוכחות מבוגרת מיהר לברוח משם. הילדה התקרבה לאישה ושאלה, "באת לקחת אותי?"

"לא," ענתה האישה, "אנחנו נשארות כאן."

"אני צריכה פיפי," אמרה הילדה ונשארה לעמוד במקום. לאחר כמה דקות אמרה, "הנה, חזרתי, במה את רוצה לשחק?"

האישה הביטה סביבה, בגן הייתה מגלשה אחת, קרוסלה חלודה, סולם חבלים ונדנדה.

"את רוצה לנדנדה?" שאלה.

"לא אכפת לי," ענתה וכבר רצה למתקן, מטפסת בזריזות על המושב.

"תנדנדי חזק," ביקשה מהאישה שנעמדה מאחוריה והחלה דוחפת את הנדנדה.

"יותר חזק," תבעה הילדה, מנענעת את רגליה באוויר, משעינה את גופה קדימה, "יותר חזק, יותר חזק!"

 

הילדה עצמה את עיניה ונתנה לרוח ללטף את פניה, פורשת את ידיה הקטנות לצדדים וקוראת: "בלי ידיים, בלי ידיים," וכבר הייתה גבוהה יותר מגגות הבתים הקטנים ויכלה לראות מרחוק את בנייני העיר הגדולה נמתחים כברושים באופק הבהיר. הפרפרים בבטנה עפו לכל עבר, עולים ויורדים אתה, מתמכרים לחופש ואחר כך לאימה, הופכים במהרה ליתושים מבוהלים ולרעש גדול, מבעית וכובש.

"די, מספיק, זה כבר לא כיף לי," צעקה הילדה אך האישה כבר לא הייתה שם. הנדנדה המשיכה במעופה מעלה, מעלה, מסרבת להאט.

 

אישה. גן עדן.

כשהתעוררה, גילתה שהיא נמצאת על גדות אגם רחב, מימיו בדולח כחול, בוהק, בולט בניגודו לעומת פרחי הלוטוס ששטו בשלווה לאורכו ולרוחבו. אני בגן העדן המערבי, אמרה לעצמה האישה, תם ונשלם, כאן אמתין עד לחזרתי.

 

ילדה. ממשות.

"בבקשה, בבקשה," צעקה הילדה ללא קול. זה מה שלימדו אותה. לבקש יפה, זה תמיד עוזר. אלא שהפעם זה לא. הנדנדה לא הפסיקה והדרקונים בבטנה ירקו אש ושרפו אותה מבפנים. אז היא הפסיקה לבקש ושוב עצמה את עיניה. באפלה ראתה את חייה כפי שאמורים היו להיות. מאיזושהיא סיבה לא מובנת הדבר הצחיק אותה. היא פתחה את פיה הקטן ופלטה את צחוקה בקול גדול, הייאיחיאאהואהיאחויא. הנדנדה האטה, עד לעצירה מוחלטת.

הילדה קפצה לאדמה, נתקלת בזוג עיניו של החתול אתו שיחקה מקודם. הוא הביט בה באדישות, שפמו רוטט קלות וזנבו מכה על האדמה. אחר כך, כאילו מתוך שמעום, הלך משם לאיטו.

לאן אלך עכשיו? שאלה את עצמה הילדה, עוד מעט יהיה חושך, האישה נעלמה והזקן מת. היא הביטה סביבה, מזהה בפינת הרחוב, מעבר לכביש, איש מבוגר שסימן לה באצבעו שתבוא אליו. צמצמה את עיניה לכדי סדק צר, אך לא הצליחה לזהות את פרטי פניו של האיש. היא התקדמה לעברו, אך אפילו כשהייתה על שפת הכביש, מטרים ספורים ממנו לא הצליחה לראות את פניו. הדבר נראה לה משונה וקצת מפחיד אך האיש המשיך לסמן לה במין תנועה מכנית שתבוא אליו. היא כמעט עשתה זאת, הורידה רגל קטנה אחת לכביש ועוד אחת אך לפתע נעצרה. בבת אחת הפכה את גופה והתחילה לרוץ.

היא רצה מהר, ללא כיוון או מחשבה, סביבה חלפו המראות, מתמזגים זה בזה עד שלא ניתן היה להבחין ביניהם. היא רצה והתנשמה בכבדות, מתרחקת מהעיר, מהבתים הקטנים וממגרש המשחקים, נעצרת רק כעבור דקות ארוכות בשוליו של שדה גדול. צמחים קוצניים, גבוהים ומאיימים כיסו את השדה וערפל סמיך, בגובה מטרים ספורים נח עליו. הילדה הסתובבה והביטה לאחור, אני צריכה לחזור למגרש המשחקים, אמרה לעצמה והמשיכה לרוץ אל תוך השדה, פורשת את ידיה לצדדים, מאפשרת לקוצים לקרוע את שמלתה הפרחונית ולהותיר אותה ערומה. ככל שהתקדמה, נבלעת בערפל כמו בתוך שמיכת פוך, חשה כיצד מידת נעליה גדלה עד שאצבעות רגליה פרצו מהבד ויצאו לחופשי. היא המשיכה לרוץ והדם שנזל מגופה הפך אותה למאושרת.

 

 

 

 

 Kתחרות29

 

   
מפת העץ
(*****) - חלק שישי הרוזנת היחפה   
מגרש המשחקים. למסלול ארוכים. לתחרות 067  
 מציאויות מקבילות, זן בודהיזם וגאולת הנשמה. מקורי ויפייפה שרית  
 צ"ל: מציאויות מקבילות שאינן תלויות זמן ומרחב שרית   
 שונה, מעניין, מתאים לנושא, אבל יותר מדי פילוסופיה 2142  
 שונה, נסיוני ג'יים  
 יש כאן הרבה דברים יפים אבל אני מסכימה עם מי שכתב כאן קודם עירית בר  
 אחרי 2 פרקים השתעממתי. מידת-יתר של חידתיות אתי אור  
מציאות // לסיפור הקצרצר לתחרות 011  
הקמת פורום דפי נחיתה   /   הקמת פורום הקמת פורום