כל התחרויות צור קשר הפוך לדף הבית יוצרים ויצירות הנחיות שימוש הרשמה לפורום דף ראשי

תחרות 27




'ל וּ ל'
ה'לוּל' מיועד לתכנים שאינם יצירות, וייפתח פעם ביממה
בהודעה חדשה, על ידי אחד מחברי הפורום בהתאם לצורך.
לוּל זה ישמש את חברי הפורום כל אותה יממה.


"שווה ציטוט"
אם שורה מתוך יצירתך נבחרה ל'שווה ציטוט'
אנא שלח/י למייל שלי, שורה נבחרת מתוך יצירה של כותב אחר
לא יותר מ-10 מלים, ובצרוף לינק ליצירה

הנחיות לקעקוע היצירות - כאן

ל- YouTube - כאן


" תני לי ואלטף צלך מונח על מדרגת ביתך "
חגי
(בחרה - תיה)

בסימן כתיבה

תאריך 07/02/2007 01:30:10
מאת לתחרות 70
נושא מסכות מופשטות / למסלול הסיפור הארוך

 
 

בסוף היום לא נגמר.

איך שאני לא הופכת את המשפט הזה הוא מכה בי ומחזיר אליי סופי ימים ארוכים שרק אז אני מתחילה לחיות. סופי לילות שבהם אני נושמת, עמוק יותר, אחרת ויום חדש מתחיל עוד בטרם הקודם חלף. גם הלילה הזה הוא רגע כזה.

 

*

 

היא הפכה להיות חברה טובה. יותר מדויק יהיה לומר שהם הפכו להיות חברים טובים. מתארחים בשבתות עם עוד כמה זוגות חברים. אחר כך גם לבד. אחר כך נפגשתי איתה להכין איזה אירוע. בפעם אחרת כשאנחנו היינו אצלם, דיברתי על הצורך שלי בהתחדשות, התפתחות לכיוונים רוחניים שכבר מזמן החלידו אצלי, והוא, שהקשיב לשיחה שלנו, התערב בעדינות ואמר שיש את הסדנה ההיא. אז קבעתי איתו להיפגש ולדבר על הסדנה.

 

זאת היתה הפעם הראשונה שלנו לבד. 

 

הפעם השניה היתה כשהגעתי לסדנה. אחרי השיחה שלנו היה לי ברור שאני מגיעה. היא היתה קולחת ונעימה והוא התגלה כאדם חכם יותר ממה שראיתי קודם. גם רגיש, מבין, רואה לעומק. לא הייתי זקוקה ליותר מכמה מילים. בסדנה, הוא קיבל את פניי בחביבות גדולה ועזר לי להתאקלם. הוא היה שם כל סוף השבוע הזה ותמך בי בכל מה שעברתי. לא התקרב יותר מדי, לא נשאר רחוק. היה שם. בשבילי. במידה הנכונה. בצורה שריגשה אותי.

 

בדרך הביתה חשבתי רק על אדם אחד.

 

באותו זמן היתה לי עבודה חשובה להשלים כדי לסיים סופסוף עם התזה הארורה הזאת שנגררה כבר שנים ארוכות. הייתי עסוקה לחלוטין בזה ולא נתתי את ליבי לחזור למקום ההוא שנבנה, זעיר ועדין, ללא הכרזות וללא פיצוצים. גם לא יצא לנו לארח או להתארח, ודברים שצצו עמדו להיעלם ולהיבלע בתוך השגרה.

 

ואז קיבלתי ממנו מייל סתמי, מתעניין, מאזכר.

הוא שאל אותי איך אני אחרי, אם יישמתי את מה שביקשתי לי, אם אני זקוקה למשהו. השבתי על הדברים וביקשתי חוות דעתו בכמה ענינים. מסרתי ד"ש.

הוא השיב לי באריכות ובמתיקות. מפרגן מחד ולא מוותר מאידך, נותן את המקום אך גם נוכח מאד בכתיבה. העיקרון הזה נמשך גם בהמשך חלופת המכתבים האלקטרוניים שלנו, שלא פסקו מאותו יום במשך שבועות ארוכים.

במהלך השבועות הללו יצא לנו אפילו להיפגש פעמיים-שלוש באירועים חברתיים. כמעט בלי הזדמנות לדבר ביחידות. כמו זרים חביבים היינו זה לזו. כאילו השיחות שאנחנו מנהלים דרך המכתבים אינן קשורות בכלום לאותם גופים שפוגשים זה בזה באירוע החברתי. איתה הייתי מדברת כל כמה ימים ארוכות בטלפון. חלקנו הכל בעניני עבודה, ילדים, מטרות, חוויות... רק דבר אחד נשאר בצד.

 

התחלתי להתמכר למכתבים. הייתי מגיעה בלילה מאוחר אל המייל, מחכה שהבית יהפוך שקט וחשוך. ישבתי מתענגת על מילותיו, בולעת בשקיקה את הגיגיו, בדיחותיו ועם הזמן גם את רמזיו. הד"שים לבני הזוג נעלמו לאט לאט. מבלי משים כמעט, החלו לחדור אל השפה המשותפת שלנו מילים דו משמעיות, משפטים רוויי אנרגיה כבושה ותשוקה חבויה. התחלתי ללכת לישון עם סומק חדש בלחי ולב שפועל בקצב לא מוכר.

 

בשבת הבאה הוזמנו על ידה לארוחת צהריים. כשהגענו, הסתבר שזה רק אנחנו. הילדים שיחקו למעלה. ארבעתנו ישבנו וצחקנו כהרגלנו בעבר, הגברים היו מעט שתויים. אנחנו התעסקנו בארוחה בעיקר, שוחחנו על ענין בוער הקשור לבית הספר. באופן תמוה ומוזר למדי עשינו הפרדה מוחלטת. כמעט לא החלפנו מבטים.

 

עד שהוא חלף מולי במסדרון בדרך לשירותים.

 

פתאום היינו במרחק נגיעה קלה. הוא עבר וחייך. הגוף שלי נדרך ונרעד כולו.

הרגשתי שהדבר היחיד בעולם שאני רוצה זה שהוא יגע בי. להרגיש את כל כולו מרפרף על פני כל כולי. לא ברור לי למה בדיוק אבל ממש ברגע הזה הסטתי את המבט לעבר הסלון, כנראה כדי לוודא שהם לא רואים אותנו.

 

זה הספיק כדי שהרגע ייגמר והוא ימשיך בדרכו. אפילו לא יכולתי לדעת האם היתה לו כוונה או תחושה דומה לשלי. כשחזרתי לשבת כבר לא יכולתי להקשיב לשום דבר מהנעשה. הרגשתי שדמעות מציפות את גרוני. נמנעתי מלתפוס את מבטו. מאוחר יותר כשהם הלכו, סידרתי מהר והלכתי לישון. נשאלתי לפשר מצבי ולא עניתי.

 

המייל הבא היה מאד קורקטי. גם זה שאחריו. התחלתי לחשוב שהרגע ההוא במסדרון העלים את הכל. גרם לקסם להיעלם. חזרתי לפעום בקצב שגרתי.

 

בשבת יצאנו כל המשפחה לצפון. לנוח, להתרענן. נשאלתי מה עובר עליי בזמן האחרון. אמר שאני כבר לא אני. שהשמחה בי כבר לא נמצאת. שהוא לא מרגיש אותי איתו. שתקתי. מה יכולתי לומר? החבר שלך נמצא בראש שלי? אני לא מפסיקה לרגע לחשוב עליו? אני רוצה אותו? אני יודעת שזה לא אפשרי? שאתה מאד קרוב אליו ואני חברה של בת זוגו ושזה ירעיד את העולם לו יוודע אפילו שמץ?

 

הוא תמיד היה בסדר איתי. מאז שאנחנו יחד. נתן לי חופש מוחלט. לא שאל יותר מדי שאלות. לא פעם הייתי נעלמת לסדנאות יומיות וגם לסופי שבוע. קרה לי שחזרתי הביתה אחרי יום באוניברסיטה בשתים עשרה בלילה, כי הלכתי לקרוא בבית קפה ליד הים. היה מקבל אותי בחמימות. שואל לשלומי. מקווה שהספקתי.

זה נתן לי להיות טובה אליו. לפנק אותו. לתת לו תחושה שהוא חשוב לי מאד. תמיד הייתי שם כשהיה זקוק לזה שאעשה עבורו דבר מה, שאהיה לצידו באירוע כזה או אחר. הייתי קונה לו את כל בגדיו, מגהצת לו, מבשלת לו, מכבסת לו.

זה היה מן דיל בשתיקה. היו לי פלירטוטים קלים בתקופה ההיא. לא משהו משמעותי. לא כזה שחדר ללבי ועיסה את נשמתי. עד המקרה הזה.

 

כשחזרנו הביתה זה כבר לא עזב אותי. נכנסתי למייל בהיסטריה באותו מוצאי שבת בשעה שקיבלה את פני השבוע החדש. חיכה לי מייל שואל, מתעניין, מתגעגע.

הרגשתי איך כולי רועדת. רציתי לרוץ אליו, לחבק אותו. מיהרתי להשיב במילים חמות ומלאות ענין ותודה. ביקשתי תגובה מהירה. חיכיתי ליד המחשב.

 

התגובה הגיעה כעבור כמה דקות.

זה היה כמעט מפורש. השבתי לו שאני לבד. הוא ביקש שאתאר לו מה הייתי הכי רוצה. כמעט הבטתי על עצמי מהצד וגיחכתי על הסיטואציה השבלונית שאני נכנסת אליה, על השטאנץ הוירטואלי הקלאסי שאנחנו מכניסים את עצמנו אליו. אבל משהו בי סרב להילחם בזה. עצמתי עיניים וצללתי. תיארתי לו תיאורי נעורים. תמימים. ראשוניים. מלאי תשוקה לא נודעת ואפשרויות בלתי מוגבלות, כביכול.

 

הוא השיב לי בקסם. ידע לקבל את שכתבתי בלי להיבהל או לזלזל. מצד שני לא התנפל על זה כמו שגברים אחרים יכלו, בקוראם כתבי אשה נאיביים, בתוליים, מלאי חשיפה ונטולי הגנות. נתן לי מקום להבין שעוברים בו דברים דומים, יחד עם אזכור מצבנו העדין והבלתי אפשרי.

 

כן, אהבנו את בני הזוג שלנו. את המשפחה. לא רצינו לפגוע באיש.

 

הלילות הבאים זימנו ארוטיקה וירטואלית מהזן המשובח ביותר שלה. רגשות חדשים, לא מוכרים ומצמררי כל אבר אפפו אותי באופן קבוע. עברנו ממיילים לתוכנות של שיחה קולחת. היינו מבלים שעות נהדרות אל תוך הבוקר המוקדם, משתעשעים, נהנים, מתגרים ומשחקים. הימים נראו כמו מקבצי זמן נטולי משמעות שמטרתם להעביר את משך הרגעים עד הפגישה המוקלדת הבאה. בלילות אחרי המחשב הייתי שוכבת במיטה ומהרהרת. מה יש בו? מה הדבר שהוציא אותי משיווי המשקל שלי בלי שבכלל הרגשתי? מה זה שערער אותי במקום שרבים אחרים ניסו ולא הצליחו? איך פתאום כל הדברים הבטוחים בחיים שלי הופכים להיות מטושטשים עבורי? איך העיקר הופך שולי והזר הופך הכי קרוב? איך אדם שנמצא במקום כל כך מוגדר בחיים הופך להיות הכל?

 

לא יכולתי יותר עם הדואליות החריפה הזו. התחלתי להתחמק מקביעת ארוחות משותפות. הייתי בורחת מהבית כשהיה מגיע לראות את משחקי המונדיאל עם הצד הזכרי במשפחה אצלי. באירועים חברתיים תמיד מצאתי תירוץ להישאר בבית או להיות במקום אחר. אבל זה היה על יד. קרוב מדי. יותר מדי נגיש ומסוכן.

 

בפורים היתה מסיבה גדולה שכמעט כל מכרינו היו בה.

את האירוע הזה ידעתי שאני לא מפספסת. כל שנה בפורים היינו מרביצים תחפושת זוגית מטריפה וזוכים בפרס הראשון. זה היה ערב של שתיה ותחרויות טיפשיות. ערב של כיף טהור, מוזיקה מקפיצה, ריקודים ושכרון ארוך ומתוק.

משום מה פחות חששתי. ידעתי שעם תחפושות ומסיכות, כשכולם מסביב שיכורים, אנחנו די מוגנים. לא תיארתי לי שלקשר שלנו יש כבר השפעה בלתי נשלטת עליי.

 

הגענו לשם, באיחור אופנתי כהרגלנו. אפילו לא רבנו בדרך. היינו כומר ונזירה.

מיד כשנכנסנו קיבלו את פנינו עם שוטים של משהו בלתי מזוהה שמכניס את הגוף להילוך שלישי עוד בטרם הניע. מצב הרוח היה נהדר. פגשתי המון חברים שמזמן לא ראיתי, גם עקב ההתנזרות שכפיתי על עצמי ממפגשים חברתיים רבים.

רקדתי תוך שאני מרגישה את משב האלכוהול נושא אותי בקלילות ברחבה, מחייכת לכל אחד, נהנית מכל רגע כמו שזמן רב לא נהניתי.

 

ואז המבט שלי קלט אותם.

 

בהתחלה לא זיהיתי, הם עברו מולי כמו עשרות אחרים, בתפקידי בוקרים ואחיות, סופרמנים וחתלתולות. היה משהו בתנועות הגוף, בחיוך על הפנים, בעיניים - שלא יכולתי להתבלבל בו. הם היו זורו וזינה. אני הפסקתי לנשום לדקה.

 

הם רקדו קרוב קרוב. מביטים עין בעין. זזים בקצב אחיד ואקסטטי.

הם נראו יפה. כל אחד מהם ושניהם כזוג. הרגשתי את הראש שלי מסתחרר. מצאתי את עצמי מולם. שמעתי את עצמי צוחקת בקול ומברכת אותם על התחפושת היפה והריקוד המדליק. הסערה הפנימית שבי היתה מנותקת מהמנגנון האוטומטי שלי שעבד כהרגלו. הצטרפתי אליהם לכמה שניות של ריקוד. עד שהמבט שלי נפגש במבט שלו. הוא חייך אליי, היה מאד נחמד, שרמנטי. לא יכולתי יותר. הרגשתי שזה כל כך אחר מהמקום ההוא שם בלילה. המקום שמכיר כל נים וסיג בנפשו, כל תו וזיג מגופו - דרך התיאורים המופלאים שלו, דרך החוויות שהעברנו והענקנו זה לזו באינסופיות מטריפה.

פתאום זה היה מקום של החברים הטובים שמחייכים בנימוס ומבלים יחד את החג.

עם כל קנאתי, עם כל תשוקתי שזה יהיה אחרת - ידעתי כי כך נכון. ידעתי שהוא עושה את הדבר הכי זהיר ששומר עלינו מכל משמר.

 

ככל שהיינו קרובים יותר, כך דאגנו להיות ידידותיים יותר. לתת לבני הזוג שלנו תחושה טובה, נאהבת. לריב פחות, לוותר במקומות שלא תמיד היה פשוט. עשינו את זה מתוך מסירות ומחויבות להגן על עצמנו ועל היחסים שיש לנו. בעיקר היחסים שלי איתה ושלו איתו. ידענו שזה יהרוס אותם יותר מכל. לא עצם הידיעה כי יש לנו משהו, ענין כלשהו מהצד - גם אם וירטואלי, עדיין - אלא העובדה כי זה קורה עם חברה טובה, שלי. עם חבר  טוב, שלו.

 

באותו ערב פורים לא יכולתי. אולי זה המשקה. אולי התחפושות והאפשרויות שהן טמנו בחובן. אחרי שביליתי עוד זמן כוסית ליד הבר, חזרתי לרחבה. ביקשתי ממנו ריקוד אחד. הוא הושיט לי את ידו. לקח אותי עמוק יותר לתוך הרחבה. זה היה טבעי לכולם. חברים טובים שרוקדים. מה שלא היה טבעי, מה שהם לא הרגישו - זה את מה שעבר עליי בזמן הזה. המגע המחשמל הזה, הלילות הארוכים שרצו במוחי באותו רגע...
 

רציתי לטרוף אותו, לבלוע אותו חי על הרחבה. להסיר את המסכה, להפשיט את זורותו ולזיין לו את הצורה על הרצפה הקרה של אולם הריקודים. נבהלתי מעצמי על צורת ההתבטאות הלא שגרתית שעלתה בי. זה מה שהרגשתי, לא יכולתי לרמות את עצמי. רציתי להתפרץ מתוך גופי. החום שבער בי גרם לי לחשוב שאני עומדת להתעלף. הזעתי. הייתי רטובה ומשולהבת. מעולם לפני כן או אחרי כן לא הרגשתי ככה, בטח לא בעוצמה כזו.

 

רקדנו רבע שעה בלי הפסקה כשהמבטים שלנו מצולבים ולא נשמטים לרגע. דיברנו בעיניים. סיפרנו את הכל. העברנו את התחושה. אף אחד מאיתנו לא עשה שום צעד שיכול היה להתפרש כמיני או רומנטי. אפילו לא במרומז. הכל היה בעיניים, הכל היה בנקודת החיבור בין האצבעות המשולבות.

 

בהמשך המסיבה הייתי הרבה פחות מרוכזת. אני עוד זוכרת שהלכתי עוד לשתות. ועוד פעם אחת. זוכרת במעומעם תחרות תחפושות. נדמה לי שגם הם זכו באיזה מקום וגם אנחנו. זה היה יותר סרט שרץ מולי מאשר תחושות מוצקות.

 

נפלתי בלילה ההוא כמו בול עץ. ישנתי הרבה שעות וגם בלילה שלאחריו נרדמתי מוקדם בניגוד לתכניות שלי לשבת מול המחשב.

לא החלפנו מילה בטלפון או באמצעי אחר. כמו ידענו בלי תכנית, שניפגש בזמן כלשהו, בלילה, מול המחשב.

 

השיחות הבאות כבר היו מהולות בצורך העז שהיה לנו במימוש. שנינו רצינו את זה יותר מכל. שנינו ידענו את הבלתי אפשרי שבדבר. שנינו היינו אנשים מאד אופטימיים, מאד נועזים וגם כאלה שמאד חשוב להם לשמור על סביבתם ולא לפגוע באיש - אלא שהבעירה הפנימית שלנו החלה מכסה בעשן מתעתע את כל דרך מחשבתנו ואורחות חיינו.

 

בשבועות הבאים שברנו כל קוד מול המסך. הפסקתי להיות זהירה בבית. כשידעתי שכולם ישנים, הייתי סוגרת את דלת חדר העבודה ומול המחשב הייתי נותנת לעצמי להגיע לסיטואציות לא שגרתיות, מביכות מאד לו הבטתי על עצמי מהצד. לא פעם מצאתי את עצמי עירומה על הרצפה, כולי נוטפת זיעה וריגוש, כשרק האצבעות עוד מתפקדות חלקית על המקלדת כדי להזרים את הדם בגוף הרשת שמזינה אותי חזרה במילותיו ובתחושות שיצאו מהן.

כשהייתי מסיימת את השיחה, הייתי תופסת את ראשי. לו הייתי נתפסת ברגעים האלה - זה היה סוף החיים שלי כמו שהכרתי. שום דרך בעולם לא היתה לי להסביר את זה. בעיקר כשבשאר הזמן, עשיתי הכל כדי להתרחק מאפיון כזה.

 

הייתי אשה טובה, אני חושבת. אבל לא מאד סוערת. מעולם לא התרגשתי ככה קודם. אפילו לא קרוב לזה.

 

בלבי ידעתי שזה חייב להיפסק. אין לזה שום סיכוי להתפתח למשהו מלבד אסון.

התחלתי לכתוב לו על זה. היינו משתתפים יחד ברגעי צער עמוק על חוסר היכולת וברגעי פחד גדול של אי מימוש התשוקה והצורך. תהיתי איך החיים מתעתעים.

 

אז הוא הציע שניפגש. אמר שחייבים לסגור את זה פנים אל פנים, אחת ולתמיד.

 

רעיון הפגישה הסעיר אותי והטריף לי את החושים. השהיתי את תשובתי. בסוף השבוע שלאחר השיחה חלמתי על המפגש. דמיינתי אותי מבקשת ממנו לנסוע לים. ראיתי ברוחי איך אני מתנפלת עליו ומממשת את כל מה שאגרתי בתוכי בכל התקופה. הרגשתי ששום דבר כבר לא יעמוד בינינו אם ניפגש.

ביקשתי לדחות את הפגישה. פחדתי. חששתי שעולמי לא ישוב להיות כשהיה.

מצד שני היתה בי גם תחושה שזה עלול להיות הסוף. הוא הבין את בקשתי.

 

אחרי שבוע כזה, בו כמעט לא התכתבנו, הרגשתי שזה כבר לא אפשרי יותר. ידעתי שאני לא אוכל להמשיך ככה. בבית לא תפקדתי. כל בני המשפחה תהו מה קרה לי. לא הצלחתי לשחק תפקיד של רעיה נאמנה או אמא מסורה.

הכל הצביע על כך שצריכה לבוא הכרעה כלשהי. חיכיתי עוד שלושה ימים והתקשרתי. קבענו להיפגש.

 

*

 

בסוף היום לא נגמר.

אני יושבת עמוק בתוך הלילה ומביטה חסרת אונים במסך המרצד. המייל שלי פתוח, במכתב חדש, ריק. הכתובת האלקטרונית שלו כבר בפנים. אני רוצה לרשום לו שזה לא נכון. אסור לנו להיפגש. צריך להפסיק הכל. היד לא מסוגלת להקליד. עוד מעט בוקר. אין לי תשובה.

 
 
 
Kתחרות29
   
מפת העץ
למחרת. ספור ארוך. לתחרות 023  
מסכות מופשטות / למסלול הסיפור הארוך לתחרות 70  
 תאור מפורט ומדוקדק ג'יים  
 כתוב טוב, מתאים לתחרות, אבל התוכן בנאלי. כמו כן 2142  
 סיפור רגוע, גורם לעצור ולנשום.. רגוע לטוב ולמוטב. מונוטוני מישל  
 יש פה משהו טוב - הערות, אם יתבקשו, אחרי סיום הליכי ההתחרות יהודית קנטור   
 מתחיל טוב ומבטיח, אך מתארך לסיפור אהבה וירטואלי שגרתי שרית  
 שלב אחרי שלב אחרי שלב נויה  
 נפלא הרוזנת היחפה  
 רוזנת! בגללך קראתי את הארוך-ארוך הזה, לכי לפינה))  
 זו הייתי אני ערפל   
 ערפל הרוזנת היחפה  
 ארוך ומשעמם. נקרא כמו וידוי של משתתפת בסדנת מודעות. עירית בר   
אהובי הטרול / מאת: דורין / למסלול שירה קצרה לתחרות 003  
הקמת פורום דפי נחיתה   /   הקמת פורום הקמת פורום