כל התחרויות צור קשר הפוך לדף הבית יוצרים ויצירות הנחיות שימוש הרשמה לפורום דף ראשי

תחרות 27




'ל וּ ל'
ה'לוּל' מיועד לתכנים שאינם יצירות, וייפתח פעם ביממה
בהודעה חדשה, על ידי אחד מחברי הפורום בהתאם לצורך.
לוּל זה ישמש את חברי הפורום כל אותה יממה.


"שווה ציטוט"
אם שורה מתוך יצירתך נבחרה ל'שווה ציטוט'
אנא שלח/י למייל שלי, שורה נבחרת מתוך יצירה של כותב אחר
לא יותר מ-10 מלים, ובצרוף לינק ליצירה

הנחיות לקעקוע היצירות - כאן

ל- YouTube - כאן


" תני לי ואלטף צלך מונח על מדרגת ביתך "
חגי
(בחרה - תיה)

בסימן כתיבה

תאריך 08/02/2007 23:40:48
מאת לתחרות 013
נושא משקל בזנב סוס / לארוכים

בבוש, בואי ,בבוש, את נראית טוב. אפילו מאד. בואי, נראה כמה עלית במשקל.

בבוש היא זקנה מצומקת הנגררת על נעלי בית מבד ורגליה עטופות בחותלות. אורנה מוליכה אותה לעברי והיא שמה רגל מהססת עלי. תעזבי, מי נראית טב, אני? בבוש מקצרת את הטוב לטב, כאילו שאינו מגיע לה. טוב צריך להיות קצר, אין להאריך בו. רגלה רועדת עלי, כתפיה השמוטות של בבוש נשענים על אורנה. הסקלה מתנערת ואני מתכוננת לרגע שתעצור. לא עוצרת. אני ממתינה לקפיץ שירגיע. נו, תעמדי, בבושה, אבל בבוש צוחקת כחי כחי כחי. ופתאום היא מרצינה, מטה את ראשה ומציצה אלי. אני מביטה בה היישר מבעד לעדשת הזכוכית הקמורה, השקופה, שהעולם מתעצם ומתבדר בעדה, מתפזר אל עיניה הגדולות, העכורות, האגורות בתוככי משקפי פלסטיק ענקיות.

***************************************************

אני חותכת הגורלות. אני הפס על סקלת המשקל. קו אדום יצוק בעדשת זכוכית איטלקית, חמישה סנטימטר במקאע הבדולח הכדורי. כבר למעלה משלושים שנה, מאז אותו היום של ערב סדר פסח, כשאלטר עוד איש אדם צעיר ורכש אותנו כנגד תלושי קנייה במשביר הישן ליד השקם הישן, בהדר הישנה והתוססת. הארטורית הניחה אותי על מרבד סינטטי לצד המיטה, בצד שלה, חלפה במטלית רכה על כל חריצי מדרך הרגליים האדום, התיזה לי לתוך העדשה נוזל ניקוי חריף עד שאחזתי בדפנות מכאב, משתדלת לא לזוז ממקומי כחוט השערה. ואז עמדה עלינו, יציבה ונינוחה, מביטה בי ואני בה, מיישרת את החריץ שלה על שלי, התאפסנו שתינו. אלטר יכול היה רק לקנא, כי אני הייתי חופשייה להציץ לה כל יום, כשהתבוננה והעוותה את פניה ככה ואנה. בבוקר היא עולה, מתנודדת, מרצינה ומבוננת, מיישרת רגליים, ממתינה שלוח המספרים יעצר. ואז מתמקדת בי ומתמסרת כולה. חום מפעפע מכפות רגליה, אצבעותיה המלוככות באדום נאחזות ומפנות מקום, לי, רק לי. בשקט החטוף הזה, אני מתכוונת מול החריץ המתוק שלה. ואז היא אומרת יופי, איזה יופי, מפריחה לעברי נשיקה, ויורדת. וגם אני בשיא הבריאות, צעירה ושעירה, שומרת על מקבילות, מאוזנת, לא מעורערת. כיפת זכוכית איטלקית צלולה כקריסטל, ששערת זנב הסוס לבן הוטבעה בו. אני. אני.

***************************************************

כן, אני איטלקייה למהדרין, לא הרחק מונציה הנודעת במלאכת אומנות הזכוכית, לחוף הים האדריאטי. שם, בכפר הקטן פובאלו השוכן חמישים קילומטר דרומה, בתיו הקטנים פרושים לאורך החוף שחולותיו אוצרים את הקוורץ המשובח ביותר מדורי דורות. בשקוע השמש מנצנצים שמה גלי הים, ואין יודע מי מצית את מי. גבשישי הקוורץ מזהירים כמכמני נהרת גבישי זהב עד שכל החוף נלהט לאיטו ודועך ברשפים אדמדים עם היום הגווע. את החול המסמא הזה, היקר מפז, אוספים במריצות מחופות בד אל עגלות הרתומות לסוסים לתוככי בתי המלאכה הקטנים האפונים בחצרות הבתים, שם זורות הנשים זוגות זוגות את החול במנפות עדינות העשויות כחרוט, ושירה בפיהן. את הקוורץ המטוהר מובילים אל הכבשן שסוסים לוהטים מתשוקה, כבירים ונהדרים, נופחים בהם את להט נחיריהם בבמשב שאינו כלה. בחום להט הסוסים ניתך מסג הקוורץ בדוודים לעיסה אדומה ונמזג אל תבנית היציקה שדפנותיו ארד קלל ממורק ולטוש, צפה על תכולתה באגן מים עגול מעופרת עבת דופן, רתומה בחוטי תיל עדינים למקומה, אסורה לתזוזה. וכל כוסית מתמלאת במצקת, רוחשת בסערת התסס ומשתתקת אל התמצקות הפושה בה. וטרם תתעצב לזכוכית פובאלו הנודעת, בחטף הרגע המיומן, בוצע סכין דקיק מעדנות את סיגי הקוורץ הצפים על משטח הזכוכית וזוג ידיים מושך בזריזות לאורכה שערת זנב סוסה לבנה שזנבה צחור, זאת העומדת מול הסוסים הנושפים את אוור להט האש..

***************************************************

ברחוב המייסדים שבאזור התעשייה בחולון, מאחורי המוסך לטנדרים וויליס, בין הנגרייה של טודרס לבית המלאכה לתנורי הפיירסייד צפון של אדון פרידמן ובניו, רבץ במבנה בלוקים ערום מטיח מפעל המשקלות של משפחת זומר. מתוך ארגזי העץ פרקו את תבניות האמייל, גומיות התחתית, רפידות הגומי האדום למשטח העמידה, מעוגלות ומחורצות, לוחות השנתות העגולים שמספרים מסודרים בהם בסדר עולה, הקפיצים הגדולים והמאזנות, וכיפות גבישי הזכוכית מפובאלו ששערת זנב הסוסה טבועה בו כקו גריניץ´ החוצץ בין קוטבי המגנט.

***************************************************

על תחתית המסגרת של המיטה הזוגית מונחים שני לבידים המצופים מלמין לבן, עליהם מונח המזרן הזוגי של האלטרים. קלים חייהם של ארבעת רגלי המיטה הנידחים בפינות המיטה ופטורים מתמצית עומסה. את עיקר הטורח נושא על גבו מזוז, קוביית גזר עץ אלון, שהוקצע מנפל עץ שתשש ויבש בשולי יער דרומי שקמל בבצורת. מזוז מצוי במרכז המיטה, נידון כאטלס לשאת בשקט אצור את משא כובד השוכבים ומופקד על מרווח הלבידים. גדם בורג ננעץ למזוז בבסיסו עד לרצפה, וכריכת אום פלסטיק לבן דחקה את פסגת המזוז היטב והדוק עד ללווחי המיטה, ומזוז שפוד בינהם, שפוט שלהם ללא תנאי. בלילה הוא נואק חרש, אצור ועטוי ברצינות של מי שמורגל בקביעות ובהיקבעות, כפוי וקופא בכובד ראש. וכל תנועתו כולה היא הצל הקטון שהוא מטיל על רצפת החדר. לא צל בדיוק, צילון. צלילון. דהוי ובהוי כמו דרך טשטוש, אובך טהור. בלילה, בחושך, אני מעבירה בו קרן אור המשתקפת מהירח הדלוי בחלון, מפזרת אותו אליו כמניפה מתבדרת, ומזוז הופך לסגלגל, פינותיו זוהרות. גם גדם עץ עשוי לזהור ביופי, אפילו חבוי, אלא שמזוז מפנה ממני מבטו, נעלב. אינו חובב של אורות וזרקורים, אפילו בתחתיות מיטה. השעשוע ממנו והלאה. בזבוז זמן הוא למזוז, שעשועי האורות המטופשים. הוא נועד לרצינות, התפקיד מחייב. תיכף יעבור האדון אלטר לצידה של האלטרית, ישהה קמעה עליה, ואז יסוג בנפילה לאחד הצדדים, תלוי היכן מקומה הלילה של האלטרית במיטה הזוגית. וממילא אין להוסיף ציון על מיקומו האלטר, שבמיטה הזוגית הגורל מזמן לו את שנותר בלבד. ואז, בנסיבות המקום שיפול אליו האלטר, אפשר שיוקל למזוז בכתפו הימינית. ואולי תתנועע שוב ספינת המיטה הזוגית עד שוך המבול הקטנטן ותנוח על מזוז. פחזנית, פחזנית, הוא מסנן לעברי. רק להציץ יודעת, רק להציץ. מחר ביקוד היום אמקד בו קרן שמש ואצרוב בו כתמים חומים של שריפה. אזקין את עורו. עוד לא ראיתם את מזוז מאדים מכעס. מזוז, מזוז, אל תזוז, אני סונטת בו. שמור מרחק, מזוז. ומזוז, להיכן יזוז? כל העולם עליו.

***************************************************

בבוש נעדרה כשבועיים. היא חזרה ללא רגל. אחת חסרה ואחת נותרה. נבצר ממנה ללכת עתה, מובלת בעגלת נכאים. אורנה מדריכה פיליפיני צעיר על מוצאות החדר ומכלוליו. בבוש צועקת משהו צווחני, קולה השתנה מאד. בבוש הפכה לציפור, חסידה, אנפה, עגור. קולה מתפרץ ומסתיים בכיווצוץ שפתיים מתהדקות שנוסעת תוכם פנימה לשון היונקת את לחייה, כמנהג הזקנות. בבוש מבחינה בי, רוצה לדרוך, להפיל מבט אל סקלת המספרים הסובבת, אל ברק, עד שעוצר אותה חשין, הקפיץ הנורא, הטרחן הבלתי נלאה. בבוש רוצה, רוצה. גלגל, לשים גלגל, שמה, היא מורה אצבע לאורנה, אורנה, לשמה, ולשה את לחייה בלשונה. צוו, צוו, רוצה. בבוש היא ציפור. הפילפיני אינו מבין, משתומם ושואל צצוו, צצצווו? לא מבין מה רוצה ואורנה מגלגלת את הכסא ומסובבתו עד שהגלגל האחורי מטפס על הרפידה האדומה. חשין נדרך, מותח את כריכותיו, ופוצח באנחתו הרווית הנענועים ווינג וינג ינג יג גגג ופוסק. את תקועה במקום, הוא מסנן לעברי, לא מבינה את מהות התנועה, הרטט, השחרור, אינרציות, אנרגיות, באות וכלות.

***************************************************

אני ממוקדת. מפוקסת. אני חוט השערה, אני משיבה לו בניחותא, אני, אני, החותכת את המספרים. מזוז מביט בי, ממלמל משהו לסיביו. מתאפק, אינו מעיר על קלות הדעת השעירה שלי. הוא נופש עתה, עד מועד משכב האלטרים, מביט סביבו מכונס. כמה עצוב, אני חושבת, שאינו יכול להרים ראשו, להביט ולבחון את המשא המונח על ראשו. לבידים, אני אומרת לו. לבידים. מאי נפקא מינא, מזוז מסנן, לא אכפת לי. מצידי, שיהיה העולם כולו על כתפי. והוא שותק, מתרגש. העולם כולו, שתדעי לך קטנטונת, הייתי מסוגל. לא מימשתי את עצמי, נפלתי על ספה זוגית, בלבנט, עם כזה פוטנציאל. לו רק היית רואה מאיזה גזר עץ הקציעו אותי, בושה, בושה.. מזוז כמעט בוכה, אבל הוא מתעשת, מהדק עצמו ומשנס את סיביו. מה אתם יודעים על מהות העוצמה, צפיפות החומר, העמידה המוצקה, הוא מסנן. אה, מה כבר אפשר לשמוע מהקופסה הסגורה  הזאת... תמיד אותן זמירות וציוצים. איטליה. איטליה. הכל מתחיל ונגמר אצלכם באיטליה. ומה רע באלון? גם אלון מתחיל באלף,,,

ואת יודעת מי היה אבא שלי? מתפרץ חשין. איזה קפיץ הוא היה, שפיץ, קפיץ עליון! הוא רועם, עליון! וסומק צובע את כריכותיו השחורות, הייגעות. את תופסת את זה? קטנטונת של סוסות. בעליון, ואת שוכנת מעלי. איך ניתן לשאת זאת, הכיצד?

***************************************************

אצל זומר, תקווה ורוחמה מתקינות את המכלולים שסופם משקל אדם ותוכם אני, חשין, ברק ושמגר, הוא הוא מאזנת התנועה הסיבובית. שתיהן לבושות שחורים שלא בהדיקות ולא באדיקות, ומשובה פוקעת מתבניתן הערנית וחגיגת קולן הצוהל. שלמותיהן ארוכות וחולצותיהן משובצות רקמה, פיסות זהב זעירות שחוטים עדינים מחברים אל הבד ומיני חרוזים וכדורים וסהרונים ורעשנים משונים, מי מפלסטיק ומי מזכוכית, מי מאניצי בד ומי חוטים שזורים. ואצעדות זהב תימנים ושרשראות חרוזים סגולים ואדומים גדולים כזית וחרורים במידת חוט פשתן גס שקשריו מהודקים בנקודה שעבתה ושוליו ועומדים לעצמם. ואותם החרוזים ממלאים את מורדות ידיהן, נערמים ומתגבבים ומרשרשים, כמעט מדברים בעצמם, מלווים את תנועותיהן כתזמורת רעשנית, ורק נקישת התופים חסרה. פניהן הקטנות עטויות שביס אוורירי מהן מבצבצות קווצות שיער גליות וצמה הדוקה על העורף, מאובכת בשיער סורר שמיאן להתכנס בסדר הצמה התימנית. הן צחקניות ומדברות בוליטיקה. רוחמה היא הצעירה, מסדרת על השולחן חמישה גופים צבועים באמייל שסופם משקל. תקווה מניחה מספר חשינים, ברקים, שמגרים, כוסיות, מכסאות, רפידות פלסטיק אדומות ומפוספסות. בוליטיקה של ווזווזים, קמצנים, חמסנים, רוחמה אומרת ותקווה צוחקת. בואי נתחיל עם המשגל הראשון, משיבה אותה תקווה. תני לי ברק אחת למשגל, ותקווה מעבירה לה ברק אחד למשגל הראשון. ברק הוא לוח המספרים השחור, הטבעתי, הוא עצמו ובכבודו השחור ונשוא הפנים. יאללה פלטה בלטה, חושב שיודע הכל, צועקת תקווה. למה לצעוק? צועקת לה תקווה. תראי תראי מספרים, זה מספרים בשביל משגל? תקווה חוטפת את ברק ומתחילה לספור את השנתות. תראי תראי, יש כאן עד 120, ישתבח שמו. חיים ארוכים על הרבה משגל.. הן מצחקקות.

***************************************************

מזוז מצוי במצב רוח רע. לא מגיעה לו מילה טובה? לא אוכל, לא שותה, אין לו דרישות. כל משא הלבידים עליו, והפרזיטים בפינות עוד מזלזלים בו, מלגלגים. מה התנדבת לעמוד באמצע, חיפשת תשומת לב? פרייאר. ובלילה, אלטר מתגלגל לכיוון של הגברת ושב מייד למקומו, מתהפך מצד לצד. יש לה חשק. לישון. מחר, אלטר, גם מחר יש לילה, ואני לא בורחת. אלטר מדליק טרנזיסטור, בשקט. כל הזמן קול ישראל מירושלים.

בן גוריון אמר. משה שרת אמר. זלמן רובשוב אמר. יצחק בן צבי אמר. קבוצת מסתננים השליכה רימון. מירדן. פידאיונים מעזה רצחו נוסעי אוטובוס אגד. זלמן משה ויגאל, כוחותינו פועלים למיגור התוקפנות, זלמן זלמן משה ויגאל, צה"ל ישיב למרצחים במלוא העוצמה, זלמן, זלמן, זלמן, איך אמרו התימוניות אצל זומר, ווזווזים?

***************************************************

בואי, נראה כמה עלית במשקל. בבוש יושבת על העגלה כפרפר מרוט כנפיים, גם ציוצה פחת, ורק לשונה ממוללת את לחייה, עמוק יותר מפעם. אפרוריות אפלה דבקה בהם, והם נותרים שקועים כמהמורה רעה, כיציקה שהקרישה, גם כשלשונה של בבוש נחה. שערות גסות צימחו בהם. אורנה והפיליפיני מניחים את בבוש על המשקל. נגמר לבבוש החריץ. אינה מתנדנדת יותר. אין חריץ, אפילו בלה ורפה, ויותר אין לי למי להקביל, את עצמי. ברק מסנן לחישה, מתעניין, למה בבוש לא עולה על המשקל, ופליאה בלחישתו. הוא מכיר, המפולפל הזהה ברק, כל מי שעולה עלינו. הוא מטיב לזהות רחש גלגלים, העגלה, את השקט היעיל של אורנה והפילפיני. הוא יודע לקשור כל אלה לבבוש הזקנה והטובה. מדוע היא מתמהמהת? ברק שונה את לחישתו.

יש רק חצי בבוש. הייתי מעדיפה שלא לענות. אלא שאני משיבה.

גם שמגר לא בטוח. זה הסוף לתנועה? הוא שואל, מתעניין בתנועה, הרי הוא המשקולת המאזנת. ועתה היציבות הרדומה הזאת, מעוררת בו חשש.

כן, זה הסוף לתנועה, שמגר. הורידו לבבוש גם את הרגל השנייה.

***************************************************

לעיתים גם חיים ארוכים, הרמוניות, דמויות ומשקלות, מספרים ושנתות, כלים ופצים ברגע, בהזק של נתיך. ביום בהיר אחד הגיעו לירן ומירון והניחו משקל חדש, דיגיטאלי. במבצע, רכישת זוג מוצרי בשמים תוצרת פארליצי, ניחשתם, מאיטליה, אחד לגבר לעידון אינטימי של הגבריות, והשני לאשה, מולטו אינטימה טואלטו בראבו - והמשקל שלהם. משטח זכוכית עקר וחסר נשמה, כאקווריום ריק במים סינטטים וצמחיית פלסטיק. קר וצורב בקיפאונו המשמים ובחלקת פניו, כפניו של המת. וכיצד ניתן להניח עליו רגל? וגם מצגת פאוורפוינט, מדברת שומו שמים והאזיני לירן, מתקליטור מצורף. בלי ברק, בלי אוושת נענועו של חשין, כבר אין צורך בשמגר, ללא פלח כדור זכוכית, אף ללא שערת סוס. גם לברק, נשוא הפנים ומיוחס המספרים, גם בו אין כבר צורך. מגנטים וסלילים החליפו את ברק. הדיגיטציה מערבלת את המספרים, עד שאלה מתייצבים. ופתע הם משתנים כתזזית. זהו. מידע יעיל. דיוק אולטימטיבי. עולם עקר, נקי מאיוושות ונאקות קפיצים, נענועי מטולטלת, התייצבות המאזנת, נענועה של סקלה... ווי וווי וואי ועוד ווי. ומדוע שאפריז בוואי, שבעולם הדיגיטאלי אין אמפליטודות, ריחות וטעמים. רק  ארור וסרצ´. אין יותר אינקס, ודי לכולנו בהלפ...

ומה שעשוי לקרות אכן מתרחש. לא בסיפורים, בחיים לבטח. לפני שהוטלנו כולנו למחסן, ברק ושמגר וחשין, חלף על רצפת חדר השני מטאטא אולמות מהודר נהוג בידי הפיליפיני, שבסיסו רחב ויפיו שיער סוסים.

גם את מהסוסים? שאל ההוא מהאולמות.

כן, הייתי. תחושה של סוף שלטה בי. הפיליפיני כבר מתהלך ללא אורנה. האלטרים כבר נמוגו. על בבוש אין מה לדבר. גם סופו של מזוז אורב מעבר לפתח.

כן, שערת הסוס. מאיטליה.

מעניין, רחש לעצמו המהודר, מתרחק. עוד לא ראיתי שיער סוסים אדום.

***************************************************

תראי, תראי, איזה מין ווזווזים, חכמים ככה בלי חיים, אה, בה, ציגעלה מה, ממילא רוב המספרים מתים, מי רואה אותם בכלל, יאללה, תקווה, תשימי להם את הברק הזה עמוק בפנים. והן שרות ומענטזות וצלליהן מקפצות איתן.

ותקווה ורוחמה תוקעות לך פסק דין...

ורק אנחנו מכניסות אותך בפנים.....

היכן התקווה,

ואיפה רוחמה...

היה, ראית? אין. כמו השופט מהכדורגל, אחד שתיים שלוש, בלי המשרוקית. תקווה מכניסה ברק אחד ורוחמה את השני. ברק, ברקו, ברקן. שמות יש לווזווזים, שמות ויקרא דברים. תשימי, תכניסי, תכניסי להם לבריאות, נגד עין הרע...

ורוחמה מבזיקה אבקת סחוג לחיזוק, תימני מקומי ושורשי, היישר על העין, על הזכוכית, עלי. ואני נשרפת, מאדימה, אדומה...

 

 Kתחרות29

   
מפת העץ
קַו-קוֹמִי / למסלול הסיפור הקצר לתחרות 010  
משקל בזנב סוס / לארוכים לתחרות 013  
 לא הבנתי בין השאר מה זה: במקאע, 2142  
 יפה דוריאן גריי  
המשכנע. מסלול סיפור ארוך לתחרות 63  
הקמת פורום דפי נחיתה   /   הקמת פורום הקמת פורום