תאריך 04/08/2007 08:52:05
מאת הנרי גלוקסמן
נושא מסיפורי הדוד הנרי / רקוויאם לאוריינט אקספרס

רקוויאם לאוריינט אקספרס
  
מסיפורי הדוד הנרי

הנרי צבי גלוקסמן
 

 
כשהיינו ילדים, וזה היה מזמן, היו לנו כל מיני חלומות על מה נעשה כשנהיה גדולים. אני, שבשנותי הראשונות גדלתי  בעיירה תעשייתית קרתנית בארגנטינה סמוך לבואנוס איירס, חלמתי להיות נהג קטר. חבריי חלמו להיות מכבי-אש, שוטרים, והיות שהתחילו להגיע אלינו חוברות קומיקס מתורגמות לספרדית, היו שחלמו להיות שודדי ים, יורדי ים, וברוח גיבורי הסרטים דאז, שהיו לרוב מערבונים אמריקאיים, חלקם רצו להיות שריפים או קאובויס.

לימים הבנתי, שהרצון להיות נהג קטר נולד  כשהרכבת הובילה אותי לבואנוס איירס, זאת הבירה הגדולה שהאורות לא כבים בה לעולם, חיה ותוססת עשרים וארבע שעות ביממה. היינו הולכים לבקר במסעדות טובות, לקנות בגדים חדשים, וכמובן הייתי מקבל פינוקים מכל קרובי המשפחה. נהניתי מרקדני הרחוב שרקדו טנגו, מנגני רחוב, מכל מנעמי העולם הזה,  אבל שיא השיאים הייתה הנסיעה ברכבת.  זאת הרכבת הארוכה, בעלת הקרונות הרבים המשקשקים בקצב הטנגו, שלתוכם נבלעו המון בני אדם, ואת כולם הוביל אל מחוז חפצם הוד מעלתו הקטר, אותה מכונה קסומה המשמיעה קולות רמים והיורקת ענני קיטור לחללו של עולם.

כבר הייתי לאיש ורצוני להיות נהג קטר נשאר בתוך זכרונות הילדות, אך חיידק הנסיעה ברכבות נשאר בתוכי, רדום, וממתין לשעתו לפרוץ. בארץ, לכל היותר יכולתי לעלות על  הרכבת לחיפה או לבאר שבע ולעתים רחוקות, כשליוויתי את הילדים שלי לטיול שנתי בירושלים, גם נסעתי ברכבת זאת. משהו מאוד פרובינציאלי.

לימים, כשהגעתי לאירופה, מיד פרץ החיידק וכמו היפוכונדר התר אחר בתי מרקחת כך אני התחלתי לנסוע ברכבות. אותן רכבות מהירות שנוסעים בהן ימים ולילות על פני כל יבשת אירופה. ממש התאהבתי בהן, נסעתי בכל הזדמנות, וכך הפכתי למומחה לשימוש ברכבות. ידעתי מתי לנסוע ברכבת הבוקר ומתי להעדיף את רכבת הלילה, באיזה קו פועל מזנון טוב, באיזה קו שוטרי גבול נוקשים ושוטרי מכס חשדניים הופכים את הרכבת על פיה, באילו רכבות אפשר לחמוק לפנות בוקר לקרון המפואר של המחלקה הראשונה ולזכות מן ההפקר במקלחת טובה עם שמפו משובח ומגבת רכה ומלטפת. גם הנוסעים בתוך הרכבות היו שונים מהרגיל. תמיד אפשר היה להכנס לשיחה בטלה עם אנשים שזה עתה הכרתי, להבחין באותם כייסים או גנבים שמחפשים הזדמנות להתחלק ברכוש השייך לך, לתפוס בזריזות את היד המושטת אל ארנקך ולחלק עם בעל היד את הכריך שלקחת לדרך. אפשר לומר, שהרכבת הפכה עבורי לבית שני, כמו מלון. אך בניגוד לבתי מלון, שתמיד הרגשתי בהם כפולש, ובמידה מסוימת גם חשתי מעין תוגה של זרות, הרכבת תמיד הייתה דבר שזז, חי ונושם, ואין לך מקום לברוח אליו ממנו, וגם אינך רוצה לברוח, ותמיד שמחתי להכנס שוב ולנסוע, ואפילו לשום מקום.

במשך הזמן הכרתי גם את התחנות שהייתי לפעמים נאלץ לבלות בהן מספר שעות עד לרכבת הבאה. הייתי בוחר באילו תחנות להמתין מספר שעות בלילה ובאילו תחנות פועל מזנון עם קפה טוב. אני זוכר בגעגועים את אותה אשה ספרדיה שניהלה את בית הקפה בתחנת הרכבת בג´נבה שבשוויץ, שפועלי הלילה של דואר חבילות היו באים לשתות אצלה את קפה הבוקר שלהם עם קרואסון שיצא זה עתה מהתנור ומבטי תמיד התמקד בחזה האדיר שפיתחה בעקבות אין ספור משיכות במנופי מכונת האספרסו. היו תחנות שידעתי שיגרשו אותי מהן בלילה ויהיה עלי לבלות את הלילה על ספסל מול התחנה, והיו גם תחנות שתמיד השאירו בית שימוש פתוח והיו בהן מכונות אוטומטיות למכירת ממתקים ומשקה חם או קר.

הרכבות עצמן, היה להן ייחוד. למשל, ברכבת בקו רומא-מילנו, במחלקה הראשונה, היה משעשע לראות את כל נוסעי קרון המחלקה הראשונה, כשהגברים הלבושים חליפות גזורות לפי מידה ולפי האופנה האחרונה נראים כמי שיצאו זה עתה מתוך עתון אופנה, והנשים נכנסו לקרון בהליכה של פאם-פאטל תוך שהן עוקבות במבטיהן אם כניסתן גרמה ליושבי הקרון להחסיר פעימה. מראה שמשאיר תחושה של מלאכותיות וחוסר אמינות.

לעומת הרכבות המערביות, אהבתי מאוד את הרכבות שהיו באות ונוסעות ממזרח אירופה ואת הססגוניות שבהן. ערב רב של אנשים, שעסקו במסחר ובהברחות, מדיפים ריח חריף של שום או אי רחצה, סוחבים אתם מזוודות גדושות וכשמזוודה נפלה והתפרקה יכולתי לראות שהיו בה מנעולים של דלתות, ערמה של צמיגים לאופניים, מזכרות שונות למכירה בשווקים, כגון בבושקות, שעוני-יד עם תעודת אחריות ל-24 שעות, ערמות-ערמות של מכנסי ג´ינס, חוברות פורנוגרפיות, ועוד מכל טוב הארץ.

מאוחר יותר, החיידק שהתמקם בגופי הורה לי לנצל את הזמן ולנסוע בכל המסלולים שה"אוריינט אקספרס" האגדית נסעה בהם, דבר שעשיתי בשמחה. ההיסטוריה של האוריינט אקספרס, אין צורך לחזור עליה. אמנם לא יכולתי לנסוע ברכבות המקוריות, עם הפינוקים שציפו לנוסעים, עלילות האהבה  שהתרחשו בתוכן, מיסייה פוארו וגברת מארפל שפתרו בהן את מעשי הרצח הסבוכים ביותר, כי הם היו דבר טוב לזמנו, אך ביקרתי בתערוכה שתיעדה את הרכבת האורגינלית ובה הוצג קרון מקורי עם כל אביזרי המותרות שבו, ובין היתר הוצגו כל המזוודות וכלי המסעדה שהיו בשימוש באותה התקופה.  והמוזר היה, שפתאום כל הפאר הזה לא הרשים אותי. תוך שיטוט במוזיאון התחלתי לחשוב על תנאי העבודה הקשים של עובדי הרכבת, אלה שעבדו במטבח הדחוס כדי לספק את כל גחמותיהם הקולינריות של הנוסעים הנכבדים, ששילמו במיטב כספם עבור אותן נסיעות, אך העובדים המסורים קיבלו רק פירורים מאותו הכסף.

למדתי, שבזמנים שונים ובתנאים פוליטיים שונים היו ל"אוריינט אקספרס" מספר מסלולים. בכל זמן חופשי הייתי נוסע ברכבות שקו האוריינט אקספרס נסע בו בעבר ולומד את התקופה הרלוונטית לאותו קו, מסלולים חדשים וישנים, כולל חציית נהרות והפלגה בים השחור וכולל חציית תעלה לאנגליה.

עד שבנסיעה אחת חיידק הרכבות עזב אותי, ברח מתוך בושה או פשוט התאבד.  זה קרה בסוף שבוע אחד, כשנסעתי מסלוניקי לבלגרד ומשם לאיסטנבול. הייתי אמור להגיע לאיסטנבול בערך בחצות. באותה התקופה שלט בטורקיה  הגנרל קנאן  אוורן,  בשלטון של חונטה צבאית לאחר שהיה אי שקט פוליטי בין המוסלמים הקיצוניים מחד, ובין הקומוניסטים – מאידך. טורקיה הייתה במצב כלכלי קשה ולא היו לה מספיק מזומנים לרכוש דלק להפעלת תחנות החשמל. כך קרה, שבזמן שהרכבת נכנסה לתחנה שררה בה חשכה גמורה. מנהל התחנה, מחזיק בידו פנס-כיס, רץ לכיוון הקטר עם שני כבלי התנעה  וחיבר אותם למצברי הקטר. התחנה החשוכה הוארה חלקית ויכולתי לראות את דרכי החוצה מבלי למעוד. בעודי הולך לכיוון היציאה הבטתי סביבי. התחנה, שעד כה הפאר של ה"אוריינט אקספרס" שיווה לה את הקסם האוריינטלי של השער למזרח הקסום והמסתורי, התגלתה בפני כלא יותר מאשר תפאורה דלה, דהויה ומלוכלכת.

איסטנבול כולה הייתה באפלה ורק בחלק מחלונות הבתים ראיתי אור מרצד של נרות, שמשום מה הזכיר לי את הגחליליות, אותם חרקים עדינים, שאורם יכול לכבות בהנף יד אחת של אדם. רק מספר בנינים היו מוארים בזכות גנרטורים, כגון השגרירות האמריקאית, מלון מפואר, בית חולים או בנייני משרד ההגנה, שאורותיהם הבליטו עוד יותר את העלטה שמסביב.

במלון, שבו התאכסנתי באותו לילה, צוידתי בפמוטים שבהם היו תקועים נרות עבים. גם זרימת המים הופסקה כי הייתה תלויה במשאבות שפעלו על חשמל. בבוקר שכרתי כרכרה ונסענו בתוך רחובות איסטנבול הריקים מרכבים. כשיצאנו קצת מחוץ לעיר ראינו אלפי מכוניות חונות סביב תחנות הדלק. לאורך הכביש הריק גם הוא, שעליו נעו פה ושם רק רכבים צבאיים, ראינו בשוליים טרקטורים ומכונות חקלאיות, שבטיפות הדלק האחרונות יצאו מהשדות והמתינו בצידי הדרך לגואל. מראה מחריד של מדינה מתמוטטת.  הבטתי ברכב. למרות שזו הייתה שעתו הטובה להרוויח את פרנסתו בכבוד עיניו היו עצובות ונדמה היה לי שראיתי בהן דמעות.

בלילה הבא עליתי על הרכבת שהחזירה אותי לסלוניקי. מנהל התחנה ניגש לקטר וניתק את הכבלים ממצבר הרכבת, דבר שגרר אחריו חושך מוחלט בתחנה. הקטר רב ההוד, זה המולך בממלכת הדרכים, דמה כעת לגוש מתכת עלוב, ששני כבלים יכולים לעשות בו כרצונם. בדיוק כאותו אדם שגופו בגד בו, וכל קיומו תלוי בצינורות שמפיחים בו רוח חיים. כל כך עצוב.

...ואותו חיידק שהתמקם בי בילדות עזב אותי לתמיד.

 
   
מפת העץ
רפול כמופת לחיקוי שמעון מנדס  
מסיפורי הדוד הנרי / רקוויאם לאוריינט אקספרס הנרי גלוקסמן  
 הנרי צבי גלוקסמן סוריא  
 אם כך, יפן וצרפת הן יוצאות מן הכלל שמעון מנדס  
 הגרמנים פיתחו לאחרונה רכבת "מגנטית" שנעה במהירות של 500 ק"ש חזי -  
  חזי -בליץ סוריא  
 סוריא, לא מצליחה לפתוח את הקישור. את יכולה לשלוח אותו שוב? naomi8   
מסיפורי הדוד הנרי / סיפורי סקנדינביה - לימונדה עם ג´ימי קרטר הנרי גלוקסמן  
הקמת פורום דפי נחיתה   /   הקמת פורום הקמת פורום