רדיו יוּבל   רשימת דיוור תנאי שימוש (קולמוסנט ©) הרשמה עזרה מקלדת יוּבל

תאריך 26/01/2008 11:44:16
מאת הנרי גלוקסמן
נושא מסיפורי הדוד הנרי / מרדונה ואני

מרדונה ואני
  
מסיפורי הדוד הנרי

הנרי צבי גלוקסמן
 

 
סמוך לחג המולד של שנת 2001 התקשרתי לידידי הנס מהעיר דיסלדורף כדי לברך אותו לקראת השנה החדשה. שאל אותי מה בדיוק אני עושה בחג ועניתי שאין לי הרבה מה לעשות כי אני יהודי והחג הוא נוצרי. מקסימום, על מנת להעביר את הזמן, כנראה שאקח איזו עבודה לחג. כמו שליהודים יש "גוי של שבת", כך לגויים יש "יהודי של קריסטמס". העבודה היא בדרך כלל להסיע את החוגגים בחזרה לבתיהם כי אחרי כל חג, ובמיוחד חג הכריסטמס, הם כל כך שתויים עד שיש להם בעיה להכניס את המפתח למתג ההתנעה של המכונית ובוודאי לחור המנעול של דירתם.

כשני עוברי בטל שאין להם מה לעשות, הנס הציע שניפגש בחג אצלו,   לזכר הזמנים הטובים. הסכמתי בשמחה. המחשבה שאבלה את החג בביתו של ידידי במקום להשתרך בדרכים עם שיכורים קסמה לי. חוץ מזה, מזמן לא ראיתי אותו, וזו באמת הזדמנות.

הכרתי את הנס במקרה, בשנת   1988, שעה שחציתי את גרמניה במכונית אאודי בדרכי לפולין. יום שבת אחר הצהריים. הכביש כמעט ריק ממכוניות כי כולם כבר חזרו הביתה ומתכוננים לקראת יום ראשון, יום המנוחה לגויים. בחוץ ירד גשם דקיק וטפטף במונוטוניות על המכונית. נסעתי בנחת, מאזין למוזיקה קלאסית שבקעה מהרדיו, מנסה להתגבר על העייפות השלווה שהחלה להזדחל לאטה לאורך גופי וחולם על כוס קפה טוב בתחנת הדלק הראשונה שאגיע אליה.

והנה מעשה שטן. המגבים פסקו לפעול בדיוק כשהגשם הדקיק הפך למבול. האטתי, מנסה לראות את נתיב הנסיעה דרך הזגוגית שטיפות הגשם מכות עליה ומפלסות את דרכן מטה, משאירות פסים שמרגע לרגע הפכו לרחבים יותר ומדאיגים יותר. למזלי, במרחק לא רב ראיתי מגרש גדול עם המון כלי רכב. רווח לי והאצתי את מכוניתי לשם. המגרש היה מלא כלי רכב מיושנים. לפי השלט בכניסה הבנתי שזהו מגרש מכוניות משומשות. מבט נוסף במכוניות המאובקות נתן לי להבין שהפרנסה אינה מצויה. הבטתי סביבי. רק מכוניות. מה עושים עכשיו?  לשמחתי הבחנתי במבנה חד-קומתי קטן שליד חלונו עמד גבר כבן גילי וסימן לי לבוא. בגשם השוטף נכנסתי אליו והסברתי שיש לי בעיה עם המגבים. בלי לומר מלה יצא אל מכוניתי, שלף מברג מכיסו, חיזק מה שחיזק, ואמר:  "סע לשלום". הצעתי תשלום אך סרב בתוקף לקבלו. "מה בסך הכל עשיתי? סובבתי בורג? על זה אני לא לוקח כסף", פסק.

מתוך נימוס, כשחזרתי מפולין, עברתי דרך המגרש שלו והבאתי לו בקבוק וודקה טובה תוצרת פולין. הנס קיבל אותי בחיוך מאוזן לאוזן, כאילו הייתי חברו הטוב ביותר, פתח את הבקבוק בו-במקום והזמין אותי לשתות אתו. כך התיידדנו. בכל אופן, עד היום הנס טוען שאני הוא האיש שהביא לו את המזל.   לאחר שנסעתי ממנו פירסם מודעה בעתונים פולניים ובהם הציע מכוניות משומשות מגרמניה, כל מכונית עם תעודת-אחריות וחלקי חילוף. תוך שבוע מכר את כל מלאי המכוניות שברשותו, רכש מלאי חדש של מכוניות אצל מתווכים וגם אותן מכר. כל מכונית שנמכרה עוד הטעינו אותה הרוכשים בחלקי חילוף מבית מדרשו.

אבל הפריצה הגדולה בעסקיו הייתה כשממשלת גרמניה אסרה על אוטובוסים מהמזרח להכנס לתחומיה מסיבות בטיחות, בגלל אי-עמידתם בתקנים הגרמנים המחמירים, כולל מחסור בשרותים. מסיבה עקרית זו, בכל עצירה ליד תחנת דלק, ומטבע הדברים אלה היו רבות, הנוסעים הפולנים החביבים היו סותמים את מערכת הביוב של אותה תחנה אומללה. ולא רק זה, אלא שנייר הטואלט היה נעלם באורח פלא מכל תאי-השירותים והתיירים הפולנים לא רכשו אפילו כוס קפה אחת בחנות התחנה.

הנס הצליח לרכוש בחלקים שונים של גרמניה אוטובוסים שהוצאו מהשירות אך עמדו בתקן הגרמני וצבר הון עתק. למרות עושרו הרב היה איש צנוע, לא היו לו "עיניים גדולות", והוא פרש מעסקי המכוניות-אוטובוסים בזמן הנכון. במקום זאת רכש רשת תחנות דלק, הקים רשת של מכוני רחיצה למכוניות, והחל לרדת לחייה של אשתו כי הפסיק לעבוד והסתובב   כל היום בבית בחוסר מעש. מלבד, כמובן, ספירת הכסף הרב שזרם לחשבון הבנק שלו מבלי שיצטרך לנקוף אצבע.

בתיאום טלפוני סוכם שאסעד אצלו את ארוחת החג ולמען הנוחות אשתכן בביתה של בתו, שתעבור לימים אחדים לגור בבית הוריה, שישמחו מאוד להזדמנות להיות אתה. דירת הבת הייתה בחלק המרוחק של דיסלדורף והייתי צריך לנסוע לשם מספר תחנות ברכבת פרברים.  "זה מאוד נוח", אמר הנס, "הרכבת תביא אותך ממש אל הרחוב שבו היא גרה".

נסעתי להנס ולאחר ארוחה טובה ובילוי נעים בקרב משפחתו ירדתי לרכבת הפרברים עם מזוודה בידי. בשעה זו, שתיים בלילה, הרכבת הייתה כמעט ריקה. כשנכנסתי לקרון ראיתי קבוצה של עשרה-חמישה עשר נערים. חלקם גלוחי ראש וחלקם בשיער שצבעים שונים ומשונים מרוחים על תסרוקות שונות ומשונות. רובם שיחקו בשרשראות ברזל שהחזיקו ביד. כולם היו לבושים בגדים שחורים שזורים בכפתורי מתכת, וכולם נעלו מגפיים, שגם בהם חלקי מתכת. היה חורף, לכן לא ראיתי אם על גופם כתובות קעקע, אם כי הנחתי שאכן יש.   באוזניהם ועל פניהם היו עגילים. מילא, חייכתי לעצמי, כל דור והשגעונות שלו. גם אני הייתי פעם "נער פרחים". התישבתי במרחק מה מהם והתחלתי לבדוק במפה   כמה תחנות נותרו לי לנסיעה ובאיזו תחנה עלי לרדת.   לפתע קפאתי במקומי. היתכן??? לא טעיתי. שמעתי בבירור את המלים "הייל היטלר". המלים נאמרו בקול רם, בנוקשות ובהחלטיות. הבטתי לעבר המקום שממנו   שמעתי את הקול הנורא הזה. לא היה כל ספק. כיוון שלא אני אמרתי את המלים, הקול בא משם, מהם.  היינו לבד בקרון – הם, ואני.

כנראה שלא היה להם דבר אחר לעסוק בו והחליטו שאני טרף קל. הקיפו אותי מכל עבר ושאלו אם אני יהודי, כשאחד מהם מצביע על אפי: "הנה אף של יהודי!". הסתכלתי בזהירות על המזוודה שמא יש עליה סימן כלשהו לארץ הקודש, ונשמתי לרווחה.   גם הלבוש שלי לא היה בו כדי להסגיר את יהדותי. מה נותר לעשות במצב כזה? בבדיחות הדעת אמרתי שחזרתי כרגע ממסיבת כריסטמס והאף הוא תוצאה מקריירה של בוקסר שהייתה לי לפני שנים. על פני היה חיוך קליל, אבל בתוך תוכי החלק היהודי שבי בכל זאת הפעיל את לבי, שהחל להלום בקצב מואץ. קריירה של בוקסר או לא קריירה של בוקסר, חששתי שהנה כאן מגיעה לסופה הקריירה שלי בת שישים השנים עלי אדמות.

אחד מהם, שנראה כראש החבורה, תוקפני למדי, שאל מהיכן אני. בחרתי לומר את האמת: "אני ארגנטינאי", ובסתר ליבי התפללתי שאין ביניהם מישהו שדובר ספרדית, כי הספרדית שלי כבר מזמן מוטלת בספק.

כולם פרצו בצהלה: "מרדונה! מרדונה!" אזרתי אומץ ואמרתי שאישית אני מעדיף את פלה. שוב השתרר שקט מתוח. שקלו את דברי בכובד ראש, מחליפים ביניהם מבטים, ואני נשכתי את לשוני על השטות שפלטתי, שעלולה בן רגע לעלות בחיי. לא לחינם אמרו חז"לינו: "חיים ומוות ביד הלשון". זה עלול היה להיות המצב שבו הייתה מופיעה בעיתוני הבוקר, בעמוד לפני האחרון, הודעה קצרה בזו הלשון: "גבר אלמוני נמצא מת בקרון רכבת הפרברים. למשטרה אין עדיין קצה חוט בנוגע לרוצחו".   אבל כנראה החליטו שאני באמת לא יהודי, ואולי החינוך המוקדם שלהם השפיעה על יחסם אל תייר. עזבו אותי לנפשי וחזרו למקומם, כעת שקטים יותר. ממעט הגרמנית שאני יודע קלטתי שהם  מנתחים את המצב החדש שנוצר. 

עוד תחנה אחת. התחלתי להתפלל לאלוהים ברצינות תהומית שכברת הדרך הקצרה הזו תעבור במהירות ובשלום.

כשהרכבת עצרה בתחנה והנערים הבחינו שאני עומד לרדת, שלושה מהם פנו אלי בריצה. שוב חשתי  בסכנה ותקף אותי פיק ברכיים עד שבקושי הצלחתי לקום ממקומי. "הנה, כל ההסתודדות הזאת שלהם הייתה לשם תכנון מותי. לא, הם לא יעשו זאת ברכבת. זה נדוש ועלול להתגלות.   כנראה שעלה בראשם רעיון גאוני יותר". הבטתי אל הרציף. נפש חיה לא הייתה שם. זהו. הגיע זמני להפרד מהעולם הזה.   והתחלתי כבר לתת דין וחשבון לבורא עולם.

אבל - לא. הם לקחו את המזוודה שלי, הורידו אותה בזהירות אל הרציף ובנימוס מוחלט הושיטו לי ידיים ועזרו לי לרדת.

הרכבת חידשה את נסיעתה כשהיא מובילה אותם למחוז חפצם. נופפתי להם לשלום.  בסך הכל ילדים נחמדים, מחונכים ומתורבתים, כיאה לבני עם נאור.

מעולם לא אהבתי את מרדונה כמו באותו הלילה.
 

 
   
מפת העץ
מסיפורי הדוד הנרי / סיפורי ארגנטינה - ביקור הגברת הצעירה הנרי גלוקסמן  
מסיפורי הדוד הנרי / מרדונה ואני הנרי גלוקסמן  
 סיבה טובה לא לנסוע ברכבת בגרמניה באמצע הלילה ? רפי גטניו  
 אתה שוב נוסע מגרמניה מזרחה לפולין... זה אף פעם לא יוצא טוב! רפי אשכנזי   
 אלה שפגשת לא היו ניאו נאצים. אבי גולדרייך  
 האם גם האנרכיסטים תוקפים יהודים ברכבת אבנר אברהם  
אהוד אולמרט נגד חזבאללה וחמאס 0: 2 שמעון מנדס  
הקמת פורום דפי נחיתה   /   הקמת פורום הקמת פורום